פסק-דין בתיק ע"פ 4702/11

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה יועד הכהן) מיום 22.5.11 בת"פ 17734-10-10. עניינו של התיק גרימת הצתה ליד דירתה של המתלוננת, בת זוגו לשעבר של המערער, בעודה שוהה שם עם בנם המשותף בן ה-3.

רקע והליכים קודמים

ב.        המערער, יליד 1972, הורשע על-פי הודאתו בעבירה של הצתה, לפי סעיף 448(א) רישא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. לפי המתואר בכתב האישום המתוקן, בין המערער והמתלוננת התקיימה מערכת יחסים רומנטית במשך כ-3 שנים, עד לתחילת שנת 2007, שאז גילתה המתלוננת למערער כי היא נושאת ברחמה את בנם המשותף א' (אשר נולד בחודש אוגוסט בהמשך אותה שנה). המתלוננת המשיכה בהריון בניגוד לרצונו של המערער, וכתוצאה מכך נתעכרה מערכת היחסים בין השניים עד מאוד, עד כדי הוצאת צוי הגנה וצוים למניעת הטרדה מאיימת כנגד הנאשם והמתלוננת על-ידי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים. אחד הצוים הוצא ביום 18.8.09 ובו נאסר על הצדדים להטריד, לפגוע בפרטיות ולבלוש זה אחר זו, לתקופה של 18 חודשים.

ג.        האירוע נשוא ענייננו אירע בערב שמחת תורה, בתאריך 30.9.10 בשעה 03:50 לערך, אז חזרו המתלוננת וא' לדירתם בקומה רביעית בבניין דירות בירושלים. כמחצית שעה לאחר מכן עלה לקומה זו המערער ובידו בקבוק המכיל נוזל בעירה, סרק את הקומה, ירד לפתח הבניין ואז עלה בשנית. בשלב זה שפך המערער את תכולת הבקבוק על ארון החשמל ועל רצפת המסדרון, השליך גפרור בוער וברח. המתלוננת הבחינה באש המתפשטת, אחזה את א' וברחה עמו מן הדירה, בלבוש חלקי בנסיבות.

ד.        טרם נגזר דינו של המערער הוגשו לבית המשפט הצהרת נפגעת עבירה מאת המתלוננת ותסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער. בהצהרת נפגעת העבירה מיום 2.2.11 תיארה המתלוננת כיצד השתנו חייה מאז הודיעה למערער על הריונה עם א', משאיים המערער על חייה מספר פעמים, ואף תיאר בפניה כיצד יגרום לה להפיל את העובר. נוסף לאירוע ההצתה נשוא ענייננו מתארת המתלוננת אירוע הצתה נוסף שאירע בשנת 2007, כשלושה חודשים לאחר שנולד א'; אז הצית המערער את דלת דירתה בדירה קודמת בה התגוררה יחד עם א'. לדבריה, התקשתה לחזור לעבודה לאחר מכן, ואף עברה דירה בשל החשש שמא יחזור המערער על מעשיו, כפי שאכן אירע. אשר לאירוע ההצתה נשוא כתב האישום תיארה המתלוננת, כי בעקבותיו מתקשה א' לתפקד בחיי היומיום, והוא חווה את אירוע ההצתה מחדש תדיר. לבסוף תיארה המתלוננת את הפחד האוחז בה מכך משחרור המערער, שעה שיהא באפשרותו לשוב ולפגוע בה ובא'.

ה.        בתסקיר שירות המבחן מיום 10.4.11 שהונח בפני בית המשפט המחוזי דיוח שירות המבחן, כי על פי מסמכים שהוצגו בפניהם, לקה המערער בדיכאון לאחר שהודיעה לו המתלוננת כי היא נושאת את בנו, והחל בטיפול תרופתי. כן תואר, כיצד הפך המערער אובססיבי כלפיי המתלוננת וילדם המשותף, דבר שהתבטא, בין היתר, בהגשת תביעות רבות נגדה וניהול הליכים משפטיים שונים. השירות קבע, כי נשקפת מסוכנות מן המערער, בשל חוסר יכולתו להסתגל למצבים שונים בחייו, לרבות הולדת בנו א'. עוד תואר, כי מספר ועדות דנו בעניינו של המערער בנוגע להסדרי ראיה בין המערער לבנו א' במרכז קשר; מסיכומיהן עולה כי נשקפת מן המערער מסוכנות גבוהה כלפי בנו. עוד נמסר, כי פקידות הסעד שטיפלו בעניינו של המערער דיוחו לבית המשפט לענייני משפחה, שהוא מאיים על כל המעורבים בטיפול ואף ניסה לפגוע בהם. נוכח האמור, המליץ שירות המבחן על ענישה משמעותית במסגרת מאסר בפועל, וכן על הפניית המערער לגורמים טיפוליים בשירות בתי הסוהר. ביום 15.5.11 הגיש שירות המבחן הבהרות לנאמר בתסקיר, לפיהן משמש המעצר את המערער לחשבון נפש, אולם ניכר שרצונו להוכיח לשירות שהשתנה גובר על יכולתו להתמודד עם הנזק שגרם למתלוננת. עוד הוסיף השירות, כי המערער מוכן לעבור הליך טיפולי, וכי לדעת השירות יהא לכך ערך ממשי. לבסוף חזר השירות על המלצתו בדבר מאסר בפועל.

ו.        בית המשפט המחוזי גזר על המערער ביום 22.5.11 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, 12 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי המתלוננת בסך 10,000 ש"ח. בית המשפט נתן דעתו להצהרת המתלוננת ולתסקיר שירות המבחן שתמציתם הובאה מעלה, לקלטת מצלמת האבטחה שתיעדה את אירוע ההצתה, וכן לראיות נוספות מטעם ההגנה: עדות אמו של המערער, לפיה לקה המערער בדיכאון לאחר שנודע לו על ההיריון, וכי הוא מסייע רבות בטיפול באביו החולה; עדות בת זוגו הנוכחית, לפיה המערער עבר שינוי של ממש בזמן שהותו במעצר; ועדות המערער עצמו, בה הביע חרטה על שעשה, וציין שניצל את שהותו במעצר כדי להבין את חומרת המעשה. בית המשפט שקל את חומרת העבירה בה הורשע המערער, ובמיוחד את נסיבות ביצועה באופן שגרם סכנה מוחשית למתלוננת, לבנה וליתר דיירי הבניין. כן נתן בית המשפט דעתו לכך שהמתלונן תיכנן את מעשיו, ולכך שביצע את העבירה בשעת לילה מאוחרת באופן  שניכר רצונו לגרום נזק מירבי. עוד ציין בית המשפט, כי ניכר מתסקיר שירות המבחן שהמערער התנהג באופן אובססיבי כלפיי המתלוננת, ואף אם החל לבחון את מעשיו, מדובר בשלב ראשוני בלבד. מנגד, שקל בית המשפט לקולה את נסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות היעדר עבר פלילי, ואת רקעו הנורמטיבי. עם זאת ציין בית המשפט, כי הנסיבות מחייבות מתן בכורה לשיקולי הגמול והרתעת המערער על פני שיקולי שיקומו.

הערעור

ז.        נטען בהודעת הערעור, כי נוכח עברו הפלילי הנקי של המערער והיותו אדם נורמטיבי, יש לקצר את עונשו. כן נטען, כי המשך שהותו של המערער במאסר עלול להזיק למערער נוכח היחשפותו לנורמות עברייניות, וכי די בתקופה בה שהה במאסר ובמעצר כדי להרתיעו משוב לסורו. עוד נטען, כי המערער עבר שינוי ממשי, שבא לידי ביטוי במוכנותו להודות בעבירות אותן ביצע וכן בנטישת המאבקים המשפטיים אותן ניהל נגד המתלוננת.

ח.       טרם נשמע הערעור, הוגש תסקיר משלים מטעם שירות המבחן. בתסקיר מיום 22.11.11 דיוח השירות, כי על פי הערכת הגורמים הטיפוליים בבית הסוהר חרמון אין המערער אינו משתף פעולה בטיפול, הוא מכחיש דפוסי אלימות ועודו מתקשה להביע אמפתיה כלפי המתלוננת. כן התרשמו גורמי הטיפול במאסר, בדומה לשירות המבחן, כי רצונו של המערער לעבור טיפול נובע בעיקר מרצונו להפקת רווחים משניים מכך להקדמת שחרורו ולא מתוך רצון כן לשפר את מצבו הנפשי. עוד תואר, כי המערער הופנה לקבוצת שליטה בכעסים, אולם סרב לחשוף את הקשר בינו ובין המתלוננת, ועל כן לא התקבל לקבוצה. לבסוף צוין, כי נוכח הזמן הקצר יחסית שנותר למערער עד סוף מאסרו, ונוכח עתירתו לבג"צ עקב תיוגו בשירות בתי הסוהר כ"אסיר אלימות במשפחה", לא הופנה לתכנית טיפולית.

הדיון

ט.       לפנינו טען בא כוח המערער, כי העונש שגזר בית המשפט המחוזי אינו מידתי, שכן אינו משקלל במידת הצורך את הודיית המבקש במיוחס לו ואת העובדה שמדובר במקרה בודד. כן נטען, כי סיכוייו לניכוי שליש מתקופת מאסרו קלושים, נוכח סיווגו בשירות בתי הסוהר כ"אסיר אלימות במשפחה", וגם לכך יש לתת משקל בקביעת העונש. עוד נטען, כי מצבו הרפואי של אבי המערער קשה, והוא מרותק לכיסא גלגלים; הוצג מסמך רפואי לעניין זה, לפיו חולה האב בפרקינסון וכיום זקוק לטיפול סיעודי מלא. לבסוף נטען, כי העונש שהושת חורג ממתחם הענישה, והוגשה פסיקה בהתאם.

י.        באת כוח המשיבה טענה, כי העבירה בה הורשע המערער היא חמורה, ואמנם נגרם נזק לרכוש בלבד, אולם לא הודות לו אלא בזכות עירנותה של המתלוננת, שהספיקה להימלט עם בנה הפעוט. כן נטען, כי אמנם מדובר באירוע הצתה בודד, אולם עולה מכתב האישום שבמשך תקופה ארוכה - מאז היודע למערער על ההריון - היה נחוש לפגוע במתלוננת, ומכך ניכרת מסוכנותו הרבה. כן נטען, כי בהתאם לנאמר בתסקיר שירות המבחן, חרטת המערער אינה כנה; המערער אף טרם שילם את מלוא סכום הפיצויים למתלוננת (בא כוח המערער השיב, כי אין ביכולתו לשלם נוכח שהותו במאסר).

יא.      נציגת שירות המבחן ציינה בפנינו, כי שירות המבחן מצא שמניעיו של המערער לקבל טיפול אינם כנים, ועל כן לא שולב בהליך טיפולי. עוד הוסיפה, כי סיכוייו של המערער לניכוי שליש ממאסרו אכן נמוכים, אולם הדבר נובע מחוסר רצונו שלו להשתלב בטיפול.

הכרעה

יב.       לאחר העיון ושמיעת הצדדים לא ראינו מקום להיעתר לערעור. לא היה בידינו למצוא למערער כל נקודות זכות בהקשר הפרשה דנא, שהורתה מצויה במבוכי הנפש -אך תוצאתה היא מעשה עבירה שכבר נאמר פעמים רבות כי ראשיתו ידועה אך אחריתו מי ישורנה. על השולח אש בשדה הזולת אומר המקרא (שמות כ"ד, ה):

"שלם ישלם המבעיר את הבערה".

שם הכוונה היא לתשלומי נזק, אך ישנו גם תשלום חברתי שעל המצית לשלם - ובמקרה דנא לא חרג בית המשפט קמא בענישה מן העונש הראוי, שהוא ככלל מאסר בפועל.